ביאור שטיינזלץ על נזיר י״ח

1 דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שבתגלחת טומאה מדובר, וכי מצורע בסוף ימי חלוטו מי לא בעי האם אינו צריך תגלחת? שהרי בסוף ימי חלוטו, כשנרפא הנגע, מתגלח המצורע, ואם כן אף בו יש תגלחת טומאה. ואיך אפשר לומר בו שאינו ראוי לתגלחת? אלא בוודאי מדובר בתגלחת טהרה. ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, כי אין מדובר פה בתגלחת של צרעת, אלא תגלחת של נזירות קתני שנה. שהמצורע צריך קודם להתגלח לצרעתו, ואינו ראוי לתגלחת נזיר.

2 ומביאים ראיה אחרת, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו על הכתוב "וטמא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" במדבר ו, ט, ונאמר שם בדרך מדרש הלכה: בנזיר טהור שנטמא הכתוב מדבר, שהוא טעון חייב העברת שער גילוח והבאת ציפרין "וביום השמיני יביא שתי תורים". במדבר ו, י, ובא הדבר לפטור את הנזיר שנזר בקבר בבית הקברות, כלומר, במקום טומאה — שאין טעון העברת שער והבאת ציפרין.

3 שהיה מקום לטעון כנגד זה: והלא לכאורה דברים אלו שאתה משמיענו לפטור, יש ללומדם לחייבו בדרך קל וחומר: ומה נזיר טהור מתחילה שנטמא הריהו טעון העברת שער והבאת ציפרין, מי שהיה טמא מתחלה כאשר קיבל עליו נזירותו — אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין?

4 תלמוד לומר: "וטמא ראש נזרו", דווקא במי שהיה נזיר טהור ונטמא אחר כך הכתוב מדבר, שהוא מטמא עכשיו את השיער שהקדיש לנזירות, שיהא טעון העברת שער והבאת ציפרין, ובא הלימוד בכתוב לפטור את הנזיר בקבר שהוא מתחילתו טמא. שמע מינה למד מכאן תשובה לשאלה, שנזיר טמא מעיקרו אינו צריך לגלח.

5 א בעיה זו נפתרה, אלא שבאים מעתה לברר דינים אחרים הנוגעים לטמא שנזר. ושואלים: מאן תנא הא מי שנה זו שהובאה מקודם, דתנו רבנן ששנו חכמים במהלך הדיון: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר — שביעי שלו של ימי טהרתו מן המת עולה לו מן המנין של ימי נזירות הטהרה שעליו למנות מחדש, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין, ונזירות טהרתו נמנית מיום המחרת?

6 אמר רב חסדא: זו שיטת רבי היא, שאמר רבי: אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני, כלומר, יום אחד לאחר שנטהר הנזיר מטומאתו. דאי תימא שאם תאמר ששיטת ר' יוסי בר' יהודה היא — האמר הרי אמר נזירות של טהרה משביעי הוא דחיילא שחלה.

7 ומסבירים: מאי מה היא שיטת רבי, ומאי ומה היא שיטת ר' יוסי בר' יהודה שהזכיר רב חסדא — דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" במדבר ו, יא — והכוונה היא: ביום הבאת קרבנותיו שהוא ביום השמיני לטהרתו, מקדש מחדש את ראשו בנזירות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו שהוא היום השביעי לטהרתו הוא מקדש ראשו בנזירות.

8 ב ובאותו ענין מביאים עוד: והא דתנן וזו ששנינו במשנה: נזיר שנטמא טומאות הרבה רצופות, זו אחר זו — אינו מביא אלא קרבן אחד, מאן תנא מי שנה ברייתא זו? אמר רב חסדא: דעת ר' יוסי בר' יהודה היא, דאמר שאומר: נזירות טהרה מיום שביעי חיילא חלה ולפיכך משכחת לה יכול אתה למצוא אותה הלכה של טומאות רבות רצופות שנזיר נטמא בהן כגון שנטמא בשביעי, וחזר ונטמא בשביעי. ומני וכשיטת מי היא שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שלדעתו כיון שלא יצא הגיעה עדיין שעה הראויה להביא קרבן שהרי מביא קרבנו רק ביום השמיני, אם חזר ונטמא — אינו חייב אלא קרבן אחד.

9 דאי תימא שאם תאמר ששיטת רבי היא, כיצד נעמיד הלכה זו: אי אם מדובר כאן שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי — הרי לשיטת רבי חלה עליו נזירות שניה רק מן היום השמיני והלאה, ואם כן כולהו כל הטומאות כולן טומאה אחת אריכתא ארוכה היא, שהרי עדיין לא יצא מכלל טומאה שבה, ואין כאן טומאות הרבה. ואי ואם מדובר שנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני — הרי ביום השמיני כבר יצתה יצאה שעה שראויה להביא בה קרבן, שביום השמיני כבר חל עליו החיוב להביא קרבן נזיר, ואם נטמא אז — צריך להביא קרבן אחר.

10 ושואלים לעיקר הדברים: מאי טעמא מה הטעם של רבי שמונה מן היום השמיני? ומשיבים: אמר קרא הכתוב "ועשה הכהן תור אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" במדבר ו, יא, והדר וחזר ואמר מיד אחר כך "וקדש את ראשו", ומכאן שאין נזירות טהרה מתחילה אלא לאחר שהביא קרבנותיו. ור' יוסי בר' יהודה אומר על כך: אם כן, אם זו כוונת הכתוב, שנזירותו מתחילה רק ביום השמיני — לימא קרא שיאמר הכתוב רק "וקדש את ראשו", ולא יוסיף דבר, שהרי אותו פסוק מדבר בהבאת הקרבנות, שהיא ביום השמיני.

11 "ביום ההוא" למה לי? אלא, אם אינו ענין ליום השמיני, שאין צורך לומר "ביום ההוא" שהרי בו מדובר, תנהו ענין ליום השביעי והכוונה: "ביום ההוא" — ביום שהשלים ימי טהרתו. ושואלים: ולדעת רבי נמי גם כן הכתיב הרי נאמר "ביום ההוא" ומה למד הוא ממילים נוספות אלה? ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רבי: הכתוב ההוא להכי לכך הוא דאתא שבא — לומר לך: אף על פי שלא הביא קרבנותיו מתחיל למנות נזירות טהרה מן היום השמיני. ולכן ההדגשה "וקידש את ראשו ביום ההוא" שהדבר תלוי ביום ולא בקרבן.

12 ושואלים: ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקמיה מה דוחקו להעמיד משנה זו דווקא כר' יוסי בר' יהודה? לוקמה שיעמיד אותה שמדובר כגון שנטמא דחזיא שראה כל פעם טומאה בליל שמיני, ויש כאן מצד אחד טומאות הרבה, כיון שחלה עליו כבר נזירות טהרה מאותו זמן. ובכל זאת אינו מביא אלא קרבן אחד על כולן משום שבכל פעם היתה הטומאה בלילה, בזמן שאין ראוי עדיין להביא בו קרבן על הטומאה הקודמת, שהרי אין קרבן קרב אלא ביום. ואם כן יתפרש שהמשנה כשיטת רבי היא!

13 ומציעים: מתוך זה שלא מוקים לה העמיד אותה כרבי ובדרך הסבר זו, לימא קסבר האם לומר שהוא, רב חסדא, סבור כי ליליא לאו לילה לא מחוסר זמן הוא נחשב, שאף שאינו יכול להביא קרבנו בפועל, אינו נקרא מחוסר זמן, אלא הוא נחשב כחלק מן היום הראוי להבאת קרבן, ולכן הנטמא בערב שלפני יום שמיני דינו כנטמא ביום השמיני עצמו, שצריך להביא קרבן נוסף?

14 אמר רב אדא בר אהבה: יש לדחות את הדברים, שהרי אף אם היה רב חסדא סבור שלילה מחוסר זמן, לא יכול היה להעמיד את המשנה כרבי, שכן הקרבן והנזירות החדשה הא בהא תליא זה בזה תלוי, אי אמרת אם אומר אתה ליליא הלילה מחוסר זמן, אם כן אימת מיחזי מתי הוא נעשה ראוי לקרבן — לצפרא בבוקר בלבד, בהתאם לכך נזירות נמי גם כן לא חיילא חלה עד צפרא הבוקר. ואי אמרת ואם אומר אתה שליליא הלילה אינו מחוסר זמן וכבר נתחייב בקרבן — אם כן נזירות טהרה חיילא מאורתא חלה מהערב, ובטומאה זו שנטמא בלילה מתחייב בקרבן נוסף. ואם כן, בכל אופן שנדון בהלכה של מחוסר זמן בלילה, אי אפשר להעמיד את המשנה כשיטת רבי, וממילא גם אי אפשר ללמוד מכאן על דעתו של רב חסדא.

15 א גופא לגופא של הלכה שהזכרנו, מביאים ברייתא: נזיר שנטמא וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו, וחזר ונטמא בשביעי — אינו מביא אלא קרבן אחד. נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני — מביא קרבן על כל אחד ואחד מהפעמים שנטמא. ומכל מקום מתחיל ומונה מיד ביום השמיני לנזירות טהרה, אף שלא הביא קרבנותיו, אלו דברי ר' אליעזר.

16 וחכמים אומרים: אם לא הספיק להביא קרבן ביום השמיני עד שנטמא, הרי זו כטומאה ארוכה, ומביא קרבן אחד על הכל, על כל הפעמים שנטמא, עד שיביא קרבן חטאתו לגמר נזירות הטומאה, שרק אז מתחיל למנות את הנזירות הבאה. לפיכך, הביא חטאתו ונטמא, והביא חטאתו ונטמא — מביא קרבן על כל אחד ואחד. הביא חטאתו ולא הביא אשמו קרבן אשם שמביא נזיר טמא — מונה, מתחיל למנות את מנין הימים של נזירות הטהרה.

17 ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו עיכבתו מלהתחיל מנין ימי נזירות שניה, כן אשמו מעכבו, ואם נטמא שוב עד שלא הביא אשם — מביא קרבן אחד על הכל.

18 שואלים: בשלמא נניח לדעת ר' אליעזר טעמו כי אמר קרא הכתוב "וקדש את ראשו ביום ההוא" במדבר ו, יא, לומר: אף על פי שלא הביא קרבנותיו, שהיום השמיני הוא הקובע לתחילת נזירות הטהרה, ולא הבאת הקרבנות. ורבנן וחכמים סבורים כי הכתוב "ביום ההוא" בא למעט, ולומר אף על פי שלא הביא אשמו מונה מן היום ההוא, אבל קרבן חטאת חייב להביא.

19 אלא לדעת ר' ישמעאל הכתוב "ביום ההוא" למה לי? הרי לשיטתו הדבר תלוי בקרבן ולא ביום! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ר' ישמעאל: "ביום ההוא" בא ללמד שאף על פי שלא הביא עולתו, מתחיל למנות ואין העולה מעכבת. ורבנן וחכמים אומרים על כך: עולה לא בעי מיעוטא צריכה מיעוט מיוחד בכתוב להודיע שאינה מעכבת, ומדוע — דורון מתנה בעלמא בלבד הוא ואיננה חלק מכפרתו.

20 ומסבירים עוד: מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים שסבורים שרק הבאת החטאת מעכבת ממנין חדש של ימי נזירות? דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בנזיר שנטמא "והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם" במדבר ו, יב, מה תלמוד לומר? והרי נוהג הוא בנזירות חדשה רק לאחר שיקריב את כל קרבנותיו! אלא, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה שהן מעכבין את הכפרה, ולפני שהביא את האשם עדיין הוא מחוסר כפרה ואינו יכול לאכול בקדשים, יכול אף אשם זה מעכבו ממנין חדש לנזירותו —